מנסח תיאור המקרה — עובדות בלבד

למה אין כאן שדה מהירות

זו השאלה הראשונה שנשאלת על הכלי הזה, אז אענה עליה ישירות.

כמעט אף נהג לא מסתכל במד המהירות בשנייה שלפני תאונה. כשנשאלים ״באיזו מהירות נסעת״, התשובה היא ניחוש — ואת הניחוש הזה איש לא ביקש, איש לא מדד, והוא נכנס לתיק כנתון.

מהירות היא אחד הרכיבים שדוחפים תיק מנהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, אל נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה — עבירה עם חשיפה של עד שנתיים מאסר. ובתאונה שבה נחבל אדם חבלה של ממש נכנס גם סעיף 38(3) לפקודה, שקובע פסילה שלא תפחת משלושה חודשים אלא בנסיבות מיוחדות שיפרט בית המשפט.

אם אתה באמת יודע את המהירות — למשל כי הסתכלת, או כי יש תיעוד — זו עובדה, ואפשר לכתוב אותה. אבל הכלי לא ישאל אותך, כדי שלא תמציא אותה כדי למלא שדה ריק.

ומה עוד השארנו בחוץ

• מחשבות ותחושות. ״חשבתי שהוא יעצור״, ״הייתי בטוח שהספקתי״. אלה מתארים את מה שהיה בראש שלך — וזה בדיוק הרכיב שנבחן בשאלת הסיווג.
• הערכת אשמה. ״אני אשם״, ״זו הייתה טעות שלי״. זו מסקנה משפטית, ולא תפקידך להסיק אותה בטופס.
• לחץ זמן. ״איחרתי״, ״הייתי בדרך לפגישה״. נאמר מתוך כנות, ומספק מניע לחוסר תשומת לב.
• האשמת הצד השני בטון של מתקפה. ״הוא נהג כמו משוגע״ מסיט את הדיון ממה שקרה אל מי אתה. ״עבר לנתיב שלי בלי לאותת״ הוא תיאור בר-בדיקה.

הכלי בודק את שדה הטקסט החופשי ומתריע אם הוא מזהה ביטויים מהסוג הזה. הוא לא חוסם ולא מוחק — ההחלטה שלך. הוא רק מוודא שהיא מודעת.

איך להשתמש בזה נכון

1. מלא את מה שאתה יודע. שדה שאינך בטוח לגביו — השאר ריק. ריק עדיף על ניחוש.
2. לחץ ״נסח לי את התיאור״, וקרא את התוצאה מההתחלה לסוף.
3. תקן כל דבר שאינו מדויק, בניסוח שלך.
4. ואז — לפני שאתה כותב או מוסר משהו — התייעץ. הגרסה נמסרת פעם אחת.

הכלי הזה לא מחליף ייעוץ, והוא לא מתיימר. הוא עושה דבר אחד: מוודא שכשתשב מול הדף, יהיה לפניך מה שקרה — ולא מה שאתה חושש שקרה.